ריטב"א על פסחים כ״ה

1 אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה. אוקי ליה בגמ' בשאמר הבא לי עלין של אשירה. אבל אם אמר הבא לי עלין סתם מביא לו עלין של ע"ז וזהו מדמה התוס' למה שאמרו בפ' אין מעמידין בבן אמה בן אחותו של ר' ישמעאל שהנשיכו נחש ובא יעקב איש כפר חנניא לרפאותו ולא הניחו ר' ישמעאל לפי שהיה רוצה לרפאותו על ידי לחש ושמא יזכיר לו לחש של ע"ז. אבל כשבא לרפאותו סתם ע"י סמנין ועשנים שלא הקפיד בע"ז ודאי מתרפאין גם מה שאמרו שם שאין מתרפאין מן המינין היינו על ידי לחש וכן הוא בירושלמי זו היא שיטת התוס' והרא"ה ז"ל חילק על זה וכתב שהירושלמי חולק על גמרא שלנו. ולפי גמרא דילן אפי' שאל עלין סתם אין מביאין לו עלין של ע"ז. וכתב הרי"ט ז"ל ובודאי לדידי' בשיטת התוס' והירושלמי דכל היכא דלא שאל גוי עצי אשירה אלא עצים סתם מתרפאין בעצי אשירה. וכן מצאתי לרבינו הגדול ז"ל שסמך על הירושלמי ההוא בספר תורת האדם ע"כ לרי"ט ז"ל. והרשב"א ז"ל כתב במס' ע"ז בפ' אין מעמידין וכל הבא לרפאות בסמנין או בעלין ואומרין לי הביאו לי מע"ז פלונית אסור דהיינו עצי אשירה אבל אמר לו הביאו לי עצים סתם אעפ"י שמביאין לו מע"ז מותר וכדגרסינן בירושלמי וכו' עכ"ל ז"ל. וכן כתב הרא"ש ז"ל בשיטת התוס':

2 כי אתא רבין אמר ר' יוחנן בכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים. כתב הרי"ט בשם רבו הרא"ה ז"ל שאמר בשם רבו ז"ל דמילתא פסיקת' קאמר. ואין לשלוש עבירות אילו היתר בשום ענין אלא נוהגין בכל אדם ובכל מקום ובכל זמן שאפי' לא נתכוונו להעביר על דת אלא להנאת עצמן יהרג ואל יעבור: והיינו הנהו עובדי דהנהו רבנן דתבעו להו מטרונייתא ומטרי נפשייהו כדאית' במס' קידושין וליכא למימר דמשום מדת חשיבות הוא דעבדי דודאי כל דמדינא אל יהרג ויעבור אסור לו ליהרג ושופך דמים ואע"ג דישראל הבא על הגויה לאו גילוי עריות הוא י"ל דפרהסיא הוא וכי האי גונא ג"ע הוא ונהרג עליו בשעת מעשה שהרי קנאים פוגעים בו דמעשה שהיה בכל מקום להנאת עצמן הוא ושלא להעביר. ובירושלמי אמרו סיעה של בני אדם שמהלכין בדרך ופגעו בהן ליסטים ואמרו תנו לנו אחד מכם ואם לאו נהרוג אתכם אפי' כולם נהרגין אל ימסרו נפש מישראל פי' דכיון שאינם מיחדין להם איש ידוע כשבוררין אותו מדעתם נמצא באין לפדות עצמן בישראל אחר ומתרפאין בשפיכות דמים ואין דוחין נפש מפני נפש. וכתב עוד ז"ל ונר' שכן הדין באומר לישראל תן לי כלי זיינך ואהרוג ישראל זה ואם לאו אהרוג אותך והגוי אינו יכול ליטלו שלא מדעתו שאין לו ליתנו כדי לפדות נפשו:

3 יחדו להם אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו להם ואל יהרגו. פי' כיון דסוף סוף כולם נהרגים שיש סיפק בידם לעשות והם שואלין איש ידוע ופרשו שם שלא סוף דבר בשבע בן בכרי שהיה חייב מיתה וכל שאפשר לפדותו בשום ממון ואינו מחויב מיתה נראה שאסור למוסרו בידם והא דאמרינן שאם ייחדוהו מותר למוסרו דוקא באומרים שאם לא ימסרוהו יהרגו את כולם. אבל אם אומרו מוסרו לנו לפלוני ונהרגנו ותנצלו כולכם או נהרוג אתכם וינצל הוא אסור למוסרו שזה כופרין עצמן בנפשו הוא כיון שאינו מחויב מיתה. מ"מ למדנו לפי דרכנו ששפיכות דמים ג"כ אפי' שלא להעביר אסור וכן אין הפרש בג' עבירות אילו בשום מקום אלא בין בצינעה בין בפרהסיא בין בשעת השמד בין שלא בשעת השמד והכי מטרח להביא במסכת סנהדרין אבל שאר עבירות יעבור ואל יהרג עד דאיכא ב' שעושה הגוי להעביר ושהוא בפרהסיא א"נ שעת השמד דאפי' בצינעא ואפי' אערקת' דמסנאה שאין בו אלא משום ובחוקותיהם לא תלכו ואיסורא דרבנן בעלמא יהרג ואל יעבור כיון שמתכונין להעביר וזהו משום ונקדשתם בתוך בני ישראל והתם פירשו בפרהסיא היינו בי' מישראל. ונרא' דלא סוף דבר שיהו בשעת מעשה אלא שידעו בדבר מדפרכינן התם והא אסתר בפרהסיא היא: ושעת השמד היינו שגזר שום מלך או שלטון כן על כל יהודים שברשותו. כל זה מיסודו של הרי"ט ז"ל. וכתב עוד בשם הרא"ה ז"ל דגילוי עריות דאמרינן להיות בחומרא זו דווקא היכא דאיכא איסורא דאורייתא במיתה או עד דאיכא פגם אחרי' כגון ישראל שבא על א' מן העריות או על הנדה וכן ישראל הבא על הגויה דהא קנאין פוגעין בו ובא על הזכר נמי איכא מיתה ותקלת זכור חשיב כפירה ולאפוקי הבא על הבהמה או בת ישראל שאמרו להבדיק גוי עליה דליכא תקלת אחרים וליכא פגם ולד שהולד כשר ולאפוקי ג"כ חייבי לאוין דישראל דאי איכא פגם ולד ליכא מיתה או כרת. כללו של דבר כל שאמרו בסנהדרין שמצילין אותם בנפשם ישנן בחומר ג"ע זה ואידך דינן כשאר עבירות של תורה ויש מי שפירש דאפי' בת ישראל הנבעלת לגוי בפרהסיא כשעושה מעשה בכלל ג"ע היא ותהרג ולא תעבור. והרי"ט ז"ל העלה עיקר כסברא הראשונה:

4 מה רוצח יהרג וכו' אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור. ורבי' אלפסי ז"ל גריס אף נערה המאורסה תיהרג ואל תעבור ופי' המפרשים דמשכחת לה כגון שאומרין לה לעשות מעשה הערוה עליה דאי לא למה תיהרג דהא קרקע עולם היא כדאמרי' גבי אסתר ואמרינן בפ"ק דכתובות ולידרוש להו דאונס דישראל מישרא שרי. וכתב הרי"ט ז"ל ומכאן אנו למדין דכל שאינו עושה מעשה כלל כגון בנערה המאורסה לא יהרג וכיון שזה בג"ע החמור ודאי ה"ה בכל דבר שבעולם ואפי' בשעת השמד וכן מוכיח מעשה שבפ' במה טומנין שבשראה אלישע בעל כנפים עול תפילין מעל ראשו והיאך לא נהרג אלא ודאי דכיון שבידם לאונסו שלא יניח תפילין אין לו ליהרג כלל מעתה לא תמצא בשום מקום שיהרג ואל יעבור אלא באונסין על מצות לא תעשה שאומרין לו נ"ל דחסר כאן וצ"ל. אבל בשאומרין לו וכו'. המעתיק שב ואל תעשה אין לו ליהרג. ודניאל על התפלה לפנים משורת הדין עבד לפי שראה הדור פרוץ. וכתב עוד ז"ל והוי יודע שאמונת הישמעאלים אעפ"י שהם מייחדים ע"ז גמורה חשיבא ליהרג ואל ישתמד שהרי המודה באמונתם כופר בתורת משה שאינה אמת כמות שהיא בידינו וכל כיוצא בו ע"ז היא ולא אמרו בשאר מצות יעבור ואל יהרג במתכוין להעביר אלא כשאומרין לו חלל שבת במודה שאין תוך אמת ולא ציוה הקב"ה לשמור את השבת כך שמעתי ומיהו בר מכל דין היכא דבפרהסיא יהרג ואל יעבור. ע"כ לשון הרי"ט ז"ל:

5 מר בר רב אשי אשכחיה לרבינא דשייף לברתיה בגוהרקא דערלה. פי' בפירות שאינן מבושלין דליכא לפרושי בעצי ערלה הוא דבערלה לא מסתבר נ"ל דצ"ל דבערלה לא מיתסר אלא פריו והטפל לפריו. המעתיק אלא פריו והטפל לפניו ולא עצים. א"ל האי אשתא צמירתא בשעת הסכנה דמיא פי' דחשובא כמכה של חלל וכדאמרינן התם האי אשתא צמירתא כמכה של חלל דמיא דאע"ג דאין זו מכה של חלל ממש שאין קרוי מכה של חלל אלא היכא שנתקלקל אחד מן האברים הפנימים מחמת מכה שיש בו או מחמת בועא אי נמי שיש מכה בחוץ והיא עוברת לחלל אבל מיחושין בעלמא אינן נקראין מכה בחלל ואין מחללין עליהן השבת שא"כ על כל חולי שבעולם מחללין את השבת ולפיכך אמרו האי אשתא צמירתא מיחוש שיש בו סכנה הוא וכמכה של חלל חשוב בדינא להיות מחללין עליו את השבת ולהתרפא בכל איסורין שבתורה חוץ מע"ז ג"ע ושפיכות דמים ע"כ להרי"ט ז"ל. וצמירתא פי' רש"י ז"ל חם:

6 איכא דאמרי א"ל מידי דרך הנאתן קא עבידנא. פי' וכיון דהכי ליכא אלא איסורא דרבנן וכתב הרי"ט ז"ל ולמדנו שמתרפאין באיסורין של דבריהם אפי' שלא במקום סכנה ובלבד לענין הנאה אבל לאכילה ושתייה לא שמענו בשום מקום ואע"ג דשרי לעשות כל צורכי חולה בשבת על יד גוי ומשמע אפי' אפייה ובישול הרי שהתירו לו לאכול בישולי גוים מיהא הא פרישנא בדוכתא דכי האי גוונא דעביד לצורך חולה דלא שייך משום חתנות ליכא משום בישולי גוים ואפי' לבריא מותר למוצאי שבת דאלו בשבת איכא ירבה בשבילו ומיהו אפשר שלא התירו לאפות ולבשל לו אלא מן המוכן ולא מן המוקצה ומשום מעשה שבת ליכא למחשבה מאכל איסור דרבנן דהא המבשל בשבת בשוגג מותר והכא כמבשל בשוגג חשיב כיון דבהיתר גמור עביד הרי"ט ז"ל בשם הרא"ה ז"ל:

7 אתמר הנאה הבאה לו לאדם בע"כ כו'. כתב הרי"ט ז"ל דכל היכא דאמרינן בשמעתין אפשר ולא איפשר היינו איפשר בלא שום טורח או לא איפשר אלא בטורח תדע דהא גורר אדם מטה וכסא אוקימנא בכלים גדולים ומשום הכי לא אפשר אלא בגרירא והאי ודאי אפשר ע"י טורח וכן פי' הרא"ה ז"ל. עוד כתב ז"ל בשם הרא"ה ז"ל שאמר בשם רבו ז"ל דמתכוין דאמרינן לענין הנאת ריח זה לאו דוקא מתכוין ממש להריח כי מה לו לעשות להתכוון ליהנות מריח איסור. ועוד דבהנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו אתמר והיינו שיש לו לאדם לעבור סמוך לע"ז בשעה שמקטירין הקטורת זכה ואם מתכוין להריח הרי אינו בעל כרחו אלא מתכוין דאמרינן בהאי היינו שנהנה מאותו ריח כי יש הרבה מבני אדם שאין נהנין בדבר ואינו ערב להם וכל שנהנה מן הריח חשיב לן מתכוין:

8 איכא דאמרי איפשר ולא מכוון וכו' כתב הרי"ט ז"ל וקיימא לן כהאי לישנא וכיון דכן קיימא לן כרבא חדא דאביי ורבא הלכה כרבא ועוד דהא כ"ע לא פליגי אליבא דר' שמעון דאסור ופלוגתייהו דאביי ורבא אליבא דר' יהודה ואנן הא קי"ל כר' שמעון דאיפסקא הלכתא כוותיה במס' שבת פ' בתרא הלכתא נ"ל דצ"ל הלכך, המעתיק כל שנהנה דהיינו שמתכוין אסור וכל שאינו נהנה היינו שאינו מתכוין מותר ע"כ: